בראשית
מאת דן מלר

הציור "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו בואונtרוטי (1475-1564)
הצייר, הפסל, האדריכל, המהנדס והמשורר האיטלקי המפורסם.
הציור, בו מפיח אלוהים רוח באדם, נמצא בקפלה הסיסטינית בוותיקן.

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ." - במילים אלו נפתחים ספר התנ"ך ופרשת "בראשית". פרשה זו כוללת מספר פרקים, שתחילתם בבריאת העולם על פי התפיסה הדתית-היהודית, על החי והצומח שבו, וסיומם - מחיקת אותה יצירה במבול, שעל פי אותה אמונה גם היא מעשה ידי האל: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים, וימחו מן הארץ ויישאר אך נח ואשר איתו בתיבה."

בצדק ישאל קורא 'חופש' - מה לכם ולאלוהים? איננו מאמינים בעצם קיומו, וכל המעשים שנזקפים לזכותו מעניינים, לכאורה, כשלג דאשתקד; ועוד יטען המבקר ב'חופש': אי אפשר, וגם אסור, להעריך את הכתוב במקרא בקנה מידה מדעי, משום שאין בכתובים המקראיים שום בסיס מדעי, וכל עניין הבריאה איננו אלא אגדה יפה. נכון, נשיב, אכן לאגדה מכוונים פנינו, ולא לאמונה, וזאת משום שלכל עם ובכל תרבות קיימת ראשית, וחקר הראשית התרבותית היא שמעניינת אותנו כבני אדם. החקר והביקורת הם האנרגיה עליה אנו צומחים כבני אדם חושבים, סקרנים, משכילים ומתקדמים, וכבכל סקרנות כן גם כאן מצויה שאלת ה"בראשית". ההשוואה בין הכתוב המקראי לידע המדעי היא מחויבת המציאות, טוען משה גרנות בספרו הביקורתי 'התנ"ך כף חובה' [1]. זאת, משום ש"המקרא שם עצמו אפוטרופוס על כל שטחי החיים, כולל שטחים אשר לדידנו הם נחלתו הבלעדית של המדע ... המקרא מתיימר לדעת ולהודיע דברים ... ולכן ההשוואה היא מחויבת המציאות" (שם).

שאלת ה"בראשית" והאגדות שנארגו סביבה הם נחלתו של כל עם. בהתמקדות בעצמם ("יהודוצנטריות") מאמינים רבים מבני העם היהודי, שה"בראשית" - על מכלול סיפורי הלוואי שלה - היא ערכה יהודית, מקורית ובלעדית. אלא שלא כאלו הם פני הדברים. אין כמעט עם שבהיסטוריה הרחוקה שלו לא קיימת אגדת "בראשית", שחלק ממאפייניה וממרכיביה דומים, מזכירים או אף זהים למרכיבי אגדות "בראשית" של עמים אחרים. המקרא מביא בפנינו שתי אגדות דומות, אבל שונות בתכלית: סיפור בריאת העולם בידי אלוהים במערכת מסודרת בת שישה ימי בריאה, כשכל יום מוקדש לבריאת תחומים שונים ואחרים (בראשית פרק א'), וסיפור בריאת העולם המסופר בדרך ריגושית וציורית, בלא תחימת זמני בריאה כלשהם (פרק ב'). המים, התהום, התוהו ובוהו והרוח - יסודות שהיו קיימים בסיפור בפרק א' עוד בטרם ברא אלוהים את העולם, חוזרים ומופיעים גם באגדות של עמים אחרים, שחיו באזור המזרח התיכון ומעבר לו, שנים רבות קודם שהעם היהודי הגיע לאזור.

אגדות בריאה שונות היו קיימות כבר בבבל העתיקה, בהן אגדת הבריאה "אנומה אליש" [2], שפירושו "כאשר במרומים", לפיה היו בראשית "מי תהום", יצור זכרי בשם "אפסו" ויצור נקבי בשם "תיאמת" (ראה דמיון למילה תהום). המילה "תהום" מקבילה למילה הערבית "תהאמת", שם ארץ השפלה בערב, כש"תהאם" משמעותו "ארץ יורדת כלפי הים" [3]. בשפה האכדית הקדומה עומדת המילה "תאמת" כשם של אלת האוקיינוס הפרימיטיבי הקיים מאז ומתמיד, והיא גם אויבתו האדירה של האל הבורא (שם). באגדה הבבלית מסמלים אפסו ותיאמת את יסודות הגבריות והנקביות במין האנושי: מתיאמת נולדו האלים, ומחומר גופה נברא העולם. על פי אגדות כנעניות, שגם הן קדמו לאפוס המקראי, בראשית היו הרוח, החאוס (בלעז: תוהו ובוהו), התהום והרקק. מבין ארבעה יסודות אלו שלושה זהים לאלו שבפרק א' בבראשית, והרביעי דומה. במקורה, המילה "תוהו ובוהו" איננה בעלת אותה משמעות שיש לה אצלנו היום, מסביר פרופ' קאסוטו [3], אלא שילוב של "בהו" - שבשירי העלילה הכנעניים הייתה אלת הלילה הפרימיטיבית, והמושג הקדום "תהום", שקרוב לוודאי סימל במשמעותו הקדומה את האוקיינוס. גרייבס ופטאי בספרם 'מיתוסים עבריים' [4] מספרים על תגליות מאז שנת 1876 של אפוסים אכדיים - בבליים ואשוריים - על נושא הבריאה. אגדת "אנומה אליש" חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפני הספירה. נוסח האפוס, שנשתמר היטב על גבי 7 לוחות, קיים גם בנוסחים נוספים שקדמו לכתיבה המקראית. באחד מהם מתוארת בלשון בבלית ושומרית בריאת העולם בצורה דומה לתיאור המקראי. מאוחר יותר, לגרסה הכנענית נולדה ה"חמדה", שהיא "ראשית התהוות כל הדברים". ב"רוח" התלקחה ה"תשוקה" אל ה"ראשית", אל ה"חאוס", ומזיווגם נולד "מות" (Mot), ממנו נתהוו כל הברואים [2]. קיים כאן הקשר מעניין עם האגדה היהודית השנייה, בה אמר יהוה אלוהים לאדם, אחרי שחטא ואכל מפרי עץ הדעת: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (ג'/19), כלומר - בן מוות אתה. ה"מוות" הוא סופו המובטח של האדם, ובגלל חששו של האל מפני חיי נצח אנושיים, גורש האדם מגן עדן: "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (ג'/22). אגדה כנענית אחרת מספרת שבראשית היו הזמן, החמדה והערפל. מזיווג ה"חמדה" עם ה"ערפל" נולדו ה"אוויר" וה"רוח", מהם נוצרה "הביצה" - היא ה"ביצה הקוסמית", או "ביצת העולם", ממנה נבראו כל הברואים [2,3]. פרט מעניין בפנתאון הכנעני הוא, שבראשו עמד אל בשם 'אל' (El), שהוא אלוהי הזמן ואלוהי התהום גם יחד, ומושבו בלב הים. אחת מנשותיו היא "אשרת הים", ובנה הוא אלאין - בעל. והאגדות, בתרבויות השונות של בני העמים השונים, מוסיפות ומספרות על תקופת ה"בראשית" סיפורים רבים ומרתקים, ובעיקר - בעלי יסודות רבים משותפים.

גם לעם היהודי יש שתי אגדות על בריאת העולם. מה שמייחד את שתיהן הוא העדר אלילים. על פי אגדות של עמים אחרים, מתרבים האלים בדרך של פרייה ורבייה. כלומר, אצל שאר העמים מתחילות האגדות על ראשית היקום בתקופה שלפני בריאת העולם שלנו. לאגדות אלה קוראים בשם "מיתוס". בבסיס המקרא לא קיים מיתוס אודות האלים והמוצאות אותם, כמו באגדות הבריאה ההודיות, הפרסיות, היווניות ועוד. התנ"ך, כטקסט קדום, מספר רק על "אלוהים" כיישות קיימת ולא כיצד נברא. עם זאת ידוע, שלא רק השם 'אל', שקיים כבר בטקסטים הכנעניים שקדמו למקרא, אלא גם, ובייחוד, מרכיבי היסוד שהיו קיימים בטרם החליט ה"אל" לברוא את העולם - דומים במידה רבה בכל התרבויות והעמים שחיו בימי קדם באזור שבין הודו לים התיכון, וכבר הזכרנו קודם את חלקם: מים, רוח, תהום, תוהו ובוהו. "אלוהים" היהודי שבבראשית פרק א', או, כפי שהוא משתנה כבר במהלך פרק אחד, המתאר למעשה תקופה ארוכה בהיסטוריה של העם, ל"יהוה אלוהים" - היה קיים גם אצל עמים אחרים. הייחוד שמנהיגי הדת היהודיים מתאמצים לשכנע בקיומו הוא בלעדיותו של אל אחד. בכך היתה היהדות מקורית, אם לא נתייחס לאל המצרי "אתון" כאל ראשית המונותאיזם - אמונה באל אחד.

"המציאות הראשונה העליונה על פי התפיסה הדתית," כותב פרופ' צבי אדר בספרו "ספר בראשית - מבוא לעולם המקראי" [5], "היא מציאותו של אלוהים, אל אחד. הוא הנמצא לעולמים, הוא ברא את העולם, ובזאת ניצל העולם ממקריות". העולם לפי הגרסה הדתית איננו קיים במקרה: הוא קיים משום שהאל ברא אותו, מבלי להסביר כלל לשם מה. בזאת מאמין כל יהודי דתי. הסיפור המקראי מתאר בפנינו כיצד ברא האל את העולם, והממסד הדתי מפעיל את כוחו לשכנע את הכול, שכך אומנם היה. השכנוע באמיתות הכתוב בתורה כאילו הייתה "אמת אלוהית שאין לערער עליה" קיים במערכות החינוך הדתיות עד עצם היום הזה. בין יתר אמצעי השכנוע מאצילים מפרשים רבניים קדושה על כל אחת מאותיות הא"ב, והאות הראשונה היא, כמובן, 'ב', הפותחת את ספר התורה: בראשית.

ה'ב', אומר המטיף [6], סגורה מכל צדדיה, למעט החלק הפונה קדימה. ה'ב' פתוחה רק קדימה, ובכך מסמלת את הבראשית, שמאחוריה, מעליה, מתחתיה ומכל צידיה אין כלום, והכל קיים רק מה"בראשית". המטיף אינו מספר לשומעיו, או שאינו יודע, שלא זאת הייתה ה'ב' של הכתב העברי הקדום! ה'ב' בראשיתו של הכתב העברי הייתה שונה לחלוטין, ודמתה לספרה 9, שאין בינה לבין קדימה ואחורה דבר וחצי דבר.

פרופ' יוסף נווה, אחד המומחים הבינלאומיים בתחום התפתחות הכתב, מציג באנציקלופדיה העברית, כרך כ"ו עמוד 627‏ [7], את לוח התפתחות האלפבית העברי ושל שפות שמיות קרובות, החל בכתב פיניקי משנת 1000 לפני הספירה ועד לכתב פלאו-עברי מהמאה השנייה לפני הספירה. הדמיון בין ה'ב' בצורתה העתיקה, שכאמור היתה דומה לספרה 9, לבין ה'ב' בצורתה כיום - הוא רחוק, ואי אפשר לראות ב-9 אות שפתוחה רק קדימה וסגורה לכל יתר הכיוונים, כטענת המטיפים לדת. בוודאי שאי אפשר לראות בכך את הסיבה להכנסת ה'ב' כאות ראשונה לספר בראשית. ה'ב' שינתה את צורתה ל'ב' המקראית רק במאה ה-2 לאחר הספירה, כפי שהדבר נראה בטקסט עברי שנמצא על פפירוס בנחל חבר ובמכתבי בר-כוכבא שהתגלו בוואדי מורבעאת [8].

הבדלים רבים קיימים בין שתי אגדות הבריאה שבספר "בראשית", וספרים רבים נכתבו בעניינם. ההבדלים הם בפרטים ובסגנון, בישות האלוהית ובתקופה בה נכתבו הסיפורים. מכל היצורים שנבראו, לפי אותן האגדות, נקדיש את המקום ואת הזמן בדברינו אלה לאדם.

אגדה אחת משתי אגדות הבריאה שלנו (פרק ב') מתארת את בריאת האדם כגבר שנברא מייד לאחר בריאת הצמחים, בעוד שאת כל בעלי החיים ואת האישה, החליט אלוהים לברוא רק משום שהאדם (קרי הגבר) חש עצמו בודד ומסכן בעולמו החדש: "לא טוב היות האדם לבדו" (ב'/18). הפתרון הראשון שמצא אלוהים לבדידותו של האדם היה בריאתם של חיות השדה ועוף השמים, שאלוהים החליט שהם יספקו לאדם את צרכיו החברתיים: "ויצר יהוה אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמיים ויבא אל האדם" (ב'/19). רק לאחר זמן, כשהתברר לאלוהים, שאין בעלי החיים יכולים לשמש עזר לאדם - "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" - החליט לברוא עבורו את האישה. היסוד המיתי (מ'מיתוס') של פרט זה הוא כפול: (א) הוא משתף אותנו, בני האדם, בשיקוליו של הבורא; (ב) הוא מאפשר לנו להיווכח, שגם אלוהים שוגה בשיקוליו, ומשנה את דעתו. יסוד זה הוא מיתי, מכיוון שיש בו האנשת האל לא כאמצעי ספרותי, אלא תפיסתי, כמו בדתות האליליות.

גרסה זו, על כל פנים, אופיינית לגישה גברית-שוביניסטית, ואין פלא שהמשך הסיפור מתאר בפרטים כיצד בוצע הניתוח הראשון בעולם: אלוהים משתמש בהרדמה כללית, ומחומר הגלם שנטל מהגבר (צלע) עיצב וברא אישה: "ויפל יהוה אלוהים תרדמה על האדם, ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן יהוה אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויביאה אל האדם" (ב'/21-22). סיפור אגדה תמים זה מניח את היסודות לגישה האדנותית של הגבר לאישה ביהדות. האישה היא בסך הכל צלע, "חתיכת עצם", שנלקחה מישות מושלמת הקרויה "אדם". מאוחר יותר ביהדות באו הקיפוח המשווע, האפליה, היחס המעליב והמתנשא של הגבר כלפי האישה, כשזו היא, למעשה, קניינו על פי חוקי הנישואין הדתיים (עד עצם היום הזה!), והוא אדונה ומושלה המוחלט על פי חוקי ההלכה היהודית. (אם תשאלו אדם חרדי מהו ההבדל הבולט בין שלד הגבר לשלד האשה, ייתכן מאוד שהתשובה תהיה שבשלד הגבר חסרה צלע... ולמרות שזה מצחיק, זו אינה בדיחה!)

בתקופת בית שני ובמאות הראשונות לאחר החורבן, התייחסו חז"ל לאישה, חלקם תוך השפלה וביזוי, והורדתה עד לתחתית הסולם האנושי, וזאת אך ורק משום היותה אישה: "שאלו את ר' יהושע ... מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואישה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח - מיד הוא מסריח" (בראשית רבא י"ז). והיו שנתנו בהן תכונות מגונות: "אמרו רבותינו, ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות (=זללניות), צייתניות (=מצותתות), עצלניות וקנאניות (=קנאיות). ר' יהודה בר' נחמיה אומר: אף אוסטטניות (=רגזניות) ודברניות. ר' לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות (=זונות)" (בראשית רבא מ"ה).

גרסה שונה לחלוטין מציגה האגדה הראשונה שבפרק א' בבראשית. שני המינים, הזכר והנקבה, נבראו באחת - "בצלם אלוהים", בלא שמסופר על הבדל כלשהו ביניהם: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (א'/27). ויכוח נוקב לנו, הציבור ההומניסטי, הדמוקרטי, החילוני, עם המאמין הדתי בכל הנוגע למושג "צלם": בצלמו של מי נברא מי שנברא? לאדם החילוני, שמבין את צרכיו של האדם הקדמון בבקשו לברוא לעצמו אלוהים, אין ספק ש"אלוהים" נברא בצלם יוצרו - האדם. לא רק אלוהיו של העם היהודי אלא אלוהיהם של מרבית בני האדם בעולם הקדום נבראו בדמויות אנוש כאלו ואחרות: צלמיות, פסלים ותרפים של נשים (עשתורת) וגברים (בעל, דגון), כאלילי יוון, אשור, מצרים וכיו"ב. לא היתה אפשרית אז דרך אחרת לאדם אלא לברוא לעצמו אל בעל תכונות המוכרות לו היטב, ומה מוכר לאדם יותר מתכונותיו הוא? מכאן, שהאל הוא אל חושב, מכוון, מתכנן, יוצר, רוצה, מצווה, אוהב, גומל, שונא, כועס, חומל, מעניש, הורס - בעל כל תכונות האדם למיניהן. חכמי היהדות המתוחכמים של תקופות מאוחרות יותר השכילו לשנות את הכיוון, ולהאציל על האל תכונות על-אנושיות, במטרה להעמיד את עצמם - כוהניו של האל, שכביכול הוסמכו לפעול במצוותו - בעמדת כוח מעל לכל יתר בני העם לשרת את צורכיהם וטובתם הם, בדרך שכל דת מונותאיסטית עשתה בתחכום רב במהלך ההיסטוריה שלה. את הדינמיקה הזו העלו גם על הכתב, בעת כתיבת סיפורי המקרא וספר בראשית בראשם, ומכאן הביטוי שחדר עמוק כל כך למוחות האנשים - "בצלם אלוהים ברא את האדם", כאשר האמת היא, כמובן - בצלם האדם ברא את אלוהים.

הבסיס לשוויון בין המינים ובין בני האדם בכלל מונח בפסוק "בצלם אלוהים ברא אותו". המקרא איננו מסווג את האדם לשני מיניו, כפי הנטייה האנושית והיהודית המאוחרת, אלא קובע חד משמעית: בצלם אלוהים ברא את האדם, זכר ונקבה ברא אותם" (א'/27) ו"זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (ה'/2).

פרשנות היא לגיטימית, כל עוד היא מכירה בעצמה כפרשנות ולא כתחליף לדבר האמיתי עצמו, כלומר, למקור, וכל עוד היא מותירה מקום גם לפרשנויות נוספות. כששני תנאים אלה אינם מתקיימים - מדובר בכפייה רעיונית. "בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם ... ויקרא את שמם אדם ביום היבראם", להבנתנו - שניים הם שנבראו, זכר ונקבה, שניהם אדם, שניהם בעלי אותן זכויות וחובות שיש לאדם מיום היבראם. המימסד הדתי של ימי בית שני והתלמוד פירשו זאת על פי דרכם, ולדעת חז"ל האדם נברא "דו-פרצופין", כלומר - "אנדרוגינוס" (ברכות ס"א/ע"א, עירובין י"ח/ע"ב, בראשית רבה ח'/א'). בכך נתנו חז"ל הכשר לתפיסה הדתית, שמה שנברא במקור היה, למעשה, יצור אחד - הגבר, ומחלק גופו יצר האל, בשלב שני, את האישה. אותם חז"ל היו אלה שגם קיפחו את הנשים, ולא התייחסו אליהן כפי שהתייחסו אל הגבר, כאדם.

היהדות הדתית אוהבת לפרש את מה שטוב ונוח לה, ולהתעלם ממה שלא נוח לה, או ליתר דיוק - למנהיגיה הזכרים, שכן מעולם לא הייתה ליהדות הדתית מנהיגה אישה. הגבר היהודי היטיב לדאוג לעצמו, לכוחו, לרכושו ולכספו. הוא שכתב את התורה, את החוקים ואת המנהגים, ולנוחיותו וטובתו הקפיד להרחיק את האישה ממקורות ידע וכוח, עד כדי הפיכתה לרכושו. העובדה שיש מיתוס שוביניסטי במקרא, ושיש חוקים שוביניסטיים שנכתבו בעקבותיו לנוחיותם של גברים יהודיים שוביניסטים בכל הדורות, אין פירושם שהצדק עם הממסד הדתי, ואין הדבר אומר שכך חובה עלינו להמשיך ולנהוג.

בה' באייר תש"ח העתיקה מדינת ישראל למגילת העצמאות המתחדשת שלה את עיקרון השוויון שקיים באגדת בראשית של פרק א': "מדינת ישראל ... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל ... מין." לצערנו, לא זו בלבד שמדינת ישראל עדיין לא הכירה בערך השוויון כחוק יסוד, אלא שמאז ימיה הראשונים של המדינה חלה נסיגה מדאיגה במעמדה של האישה בישראל. 'בישראל קיימים מן המפגרים שבחוקים בכל הנוגע למעמד האישה,' כותבת שולמית אלוני בספרה "נשים כבני אדם" [9]. 'נקודת המוצא לקיפוח הוא החוק המחייב בישראל, לפיו האישה היא "קניין בעלה", וייעודה העליון להיות עקרת בית, אשת איש ואם לילדים...' ועדיין שרירים "סדרי החיים לפיהם דיני עגונה, חליצה, ייבום ומורדת קיימים".

כולנו מצפים ומייחלים, אפוא, ליום בו תעוגן ההכרזה האנושית המכובדת של מעמד האישה במגילת העצמאות שלנו גם בחוק יסוד זכויות האדם, שהרי גם על פי המקרא זכר ונקבה נבראו אדם. וכך כותב שופט בית המשפט העליון (בדימוס) חיים כהן, בספרו "זכויות האדם במקרא ובתלמוד" [10]: "אם נסתכל ... בבריאת האיש וגם האישה בצלם אלוהים, ושם (ב'בראשית' א') "אדם" נקרא על שניהם כאחד - ניתן לראות בהן מעין חוק יסוד: כל עוד לא נקבע דבר אחר, הסותר חוק יסוד זה, בחוק מפורש ומחייב לעניין מיוחד, הרי התורה ('הכתוב') השוותה את האיש ואת האישה שוויון גמור."

גוסטב דורה - "תיבת נוח"

אסמכתאות:

1. גרנות, משה: התנ"ך כף חובה. הוצאת תמוז-בר, 1986.
2. קאסוטו, מ.ד.: מאדם עד נח. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשכ"ה.
3. קויפמן יחזקאל: תולדות האמונה הישראלית, כרך ב'. הוצאת מוסד ביאליק תשט"ו.
4. גרייבס רוברט, פטאי רפאל: מיתוסים עבריים. הוצאת מסדה, 1967.
5. אדר צבי: ספר בראשית - מבוא לעולם המקרא. הוצאת צ'ריקובר, 1976.
6. מלר, צופיה ודן: ציידי הנפשות - תשובה לתשובה. הוצאת זמורה-ביתן, 1998.
7. האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ו, עמ' 627. הוצאת האנציקלופדיה העברית, תשל"ד.
8. נווה יוסף: מוצא האלף-בית (באנגלית). הוצאת קאסל, לונדון, 1975.
   Naveh Joseph: Origin of the Alphabet. Cassell, London, 1975.
9. אלוני, שולמית: נשים כבני אדם. הוצאת מבט, 1976.
10. כהן חיים: זכויות אדם במקרא ובתלמוד. הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1995.